שו"ת הלכתי

יש להקפיד מאוד בבית וברצועה שלא יהיה דבר החוצץ ביניהם לגופו. (אף במין במינו ובמיעוט שאינו מקפיד וכדו'. והטעם דילפינן מבגדי כהונה שצריך שיהיה על בשרו ממש).

בלורית ושיער הפאות (מ"ב כ"ז ט"ו) – כשהשיער מתגלגל ועולה. ויש מחמירים בכל שיער ארוך.
קשקשים – אם הם מרובים וניכרים (תפילה לשמה י"ב, ב').
כינה חיה – חוצצת, וכ"ש אם היא מתה (מ"ב כ"ז י"ד).
מים וזיעה מרובה (שע"ת כ"ז ה') על מצחו, וכן זיעה שנדבקת תחת התיתורא (אורחות חיים כ"ז, ג').
שערות תלושות אחר שהסתפר, ומקפיד עליהן.
שאריות צבע שתחת התיתורא, אם מתקלף בקלות ויש בהן ממשות.
קשקוש בעט – אינו חוצץ (שו"ע יו"ד קצ"ח י"ז).

לא יניח על בגדו (מ"ב כ"ז י"ח).
בתחבושת ובגבס, כיון שבטלים לגופו, יכול להניח עליהם, ויברך על הבית האחר "על מצוות", ויכוון לפטור את הבית שע"ג הרטייה (מנחת יצחק ב' מ"ו), ואח"כ יכסה התפילין שע"ג הרטייה משום מראית עין (שו"ע שם).

אין צריך, אלא מסלק החציצה כשהתפילין עליו (שו"ת הר צבי א' כ"ג).

יבקש מאחר שיניחן עליו, ואף ע"י מי שפטור מתפילין, כגון קטן או נוכרי (מ"ב כ"ז ק"ו).
ויברך עליהן אחר שהניחון עליו. ויכול לברך אפילו אחר זמן רב.

מספיק למשמש בידיו, ואין צריך להזדקק למראה (דברי חיים ח"ב, ו').

לא, משום שבזמננו נשתנה דין המראה, שאין זה תכשיט נשים ואין בזה משום "לא ילבש" (הגרי"ש אלישיב, וישמע משה ל"ה).

צריך להניח שנית בברכה (שו"ע כ"ז י"א).

קשר יו"ד צריך שיהיה לצד הלב (שו"ע כ"ז, א').
ומטעם זה מי שנוהג לכרוך לצד חוץ (ספרד) ונזדמנו לו תפילין שקושרם לצד פנים (אשכנז), לא יסובב הבית כשהמעברתא לכיוון מטה, בשביל לקשור כהרגלו, שאז הקשר לא יהיה לצד הלב.
ואיטר שנזדמנו לו תפילין רגילות צריך לסובב הבית (בה"ל כ"ז, י).

הזוהר מחמיר מאוד בזה, מ"מ אם לא נגע אין צריך להניח שוב. ונוהגים לקושרו בגיד, ויכול לקשרו בכל חוט אחר. ויש מחמירים שלא לקשרו (חזו"א).

"חריץ שבין הבתים צריך שיגיע עד התפר" (שו"ע ל"ב מ'), והגר"א והחת"ס החמירו בזה אף לעכובא.
מ"מ כתב המ"ב שכדי שלא יתקלקלו הבתים עדיף שיהיה רוב פרוד, היינו שישים דבק בקציצה בחצי התחתון ובפנים.
ומ"מ גם אם הדביק לגמרי ונשאר בראש הקציצה מופרד רק מעט, יש להכשיר (ביה"ל ע"ב מ' חריץ ע"פ החיי אדם).

"מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים" (רמ"א ל"ב ד').
משמע ש"זה א-לי ואנווהו" במצוות נוהג גם בדברים שאינם נראים לעין.
ומטעם זה אין לעשות סימנים לזיהוי התפילין אף במקום מוסתר.

התפילין פסולות. ומ"מ אם בחלק העליון של הקציצה החריצים מדויקים – כשר (שו"ע ל"ד מ')

יש להקפיד שלא יראה שינוי הריבוע בעין, ושינוי עד מ"מ אחד אינו ניכר ואינו פוסל.
ויש להדר שלא יהיה שינוי יותר מ-1%, היינו 0.3-0.4 מ"מ

שהגיד שעובר בין הבתים נראה מחוץ לבית. ולצורך כך מכינים נקבים בבסיס הקציצה (בתחתית כל חריץ שבין הבתים) ובהם מעבירים את הגיד.
וזהו הידור חשוב, מכיוון שהרבה מהראשונים סוברים שהטעם שצריך להעביר חוט התפירה בין הבתים הוא כדי שיהיה ניכר שהבתים פרודים זה מזה.
בבתים "מכוונות" ניכר גם כן שהחריץ שעשה הצבעי מדויק ו"מכוון" כנגד החריץ האמיתי, שאל"כ החריץ שהצבעי עושה יסטה ולא יגיע לנקבים שעובר בהם הגיד.

תיתורא (ללא המעברתא) – "לכתחילה לא יעשה אותם קטנים מאצבעיים על אצבעיים" (מ"ב ל"ב, מ"א). להגרח"נ שיעורם 4 ס"מ ולהחזו"א 5 ס"מ.
קציצה – יש מהדרין ששיעור זה יהיה בקציצה (כשמושא רבא).
גובה הבתים – אין לו שיעור (רמ"א ל"ב, ל"ט).
יש מהדרין שהגובה יהיה כמידת אורכו ורחבו (דברי יציב א' כ"ב, כדמשמע מהרמב"ם והאר"י)

לכתחילה יש להדר בזה, ומעיקר הדין מותר שתבלוט (ויש מחמירים כמובא בהשל"ה).
ואף אם בולטת כנגד הפיטר (חתיכת עור שמוסיפים ומדביקים לתיתורא), כשר.
ואפילו למ"ד שדבק לא נחשב חיבור, מ"מ החתיכה מתבטלת לעיקר הבית (זכרון אליהו עמ' כ"ג).
ולמנהג הספרדים יש להחמיר, ובשו"ת יבי"א פוסל.

יש להחליפו, אבל אם מתחילה היה קצר רשאי להוסיף (מ"א ל"ב ס"ח).

לכתחילה אין להשלים ריבוע התיתורא (שבה"ל ח"ג ב'). ויש מתירים (מנחת יצחק ח"ו א').
(ויש להקפיד בפרט בתיתורא שאחורי הקציצה סמוך למעברתא שמצויים שם קפלים וחריצים המבטלים ריבוע התיתורא).

"טוב שיהיה צבע שאין בו ממש, וטיחה (צבע עב) שיכולים לקלוף בשלמות מכל צד פסול" (מ"ב ל"ב קפ"ה). והטעם, לפי שהצבע הוא דבר בפני עצמו, ואינו בטל לבית, וחוצץ בין הבית לאוויר (נשמת אדם כלל י"ד).

• טבילה בשביל תיקון השמות.
• כשמחליף מתפילין למזוזות עלול לשכוח לקדש שנית. ולא מועיל להתנות מראש שהוא מקדש כל
  מה שיעסוק בו. ואם תיקן פיסוק ולא קידש, פסול ואין לו תקנה, בתו"מ.
• ישים לב לניתוקים, בעיקר במקום חיבור הרגל לגג.
• ישים לב שלא נדבקה אות ארוכה גם לאות שבשורה שתחתיה או מעליה.
• כשמסמן שאלה באותיות יקפיד שלא יגע העיפרון באותיות ובחלל שלהן (ומ"מ בעיפרון בהיר אינו
  פוסל כיון שניכר שאינו כתב (שבט הקהתי א עמ' רי"ד)).
• יסיר סימני עפרון ומדבקות וכדו' (אג"מ יו"ד ב' ק"מ).
• יש להודיע ללוקח נוסח הכתב, רמתו ואיכותו.
• לפני שמגרד דיבוק ישים לב האם לא נשתנתה צורת האות בשעת הכתיבה, כגון:
• נו"ן סופית שנמשכה ונוגעת ברגלה באות כ' או ב' שכתובה מתחת, שעלול ליצור אות ל'.
• ע' שנדבקה רגלה לאות ו' ז' או ר', שעלול ליצור אות ש'.
• אות ו' או ז' שנוגע העוקץ או התג באות ז' הסמוכה לה, שנהפך להיות אות ח'.
• נ' שנוגעת באות כ' נ' ע' ת' ר' או ך', שקודם שגמר האות השניה היה נראה כאות ט'
• אות מ' הדבוקה לז' שאחריה, שנוצרה אחריה אות ח' (שערי יושר ח"ב י').
• אותיות כ' ו' הסמוכות מאוד ואינן נוגעות, ונראה לתינוק מ' – יש להחמיר (גדולי הקדש ל"ב ל"ג
  פסל, מהגרש"ג ח"א ג' הכשיר).
• אות ל' שראשה נכנס לחלל ר' שמעליה, שבשעת הכתיבה זה נראה כק'.
• עוקץ ל' שנכנס לאות ר' או ו' שמעליה, שמשתנה לה'.
• אות ל' שנפסק צוארה להדיא יש חוששים לב' אותיות (לשכה"ס ט' ג'). ואי אפשר לתקן, ויש
  המתירים כיון שאין כותבים כך (מק"מ ל"ב ט"ו).
• נו"ן כפופה שעשה תגים עבים, אע"פ שעכשיו נראית צורתה מ"מ בשעת כתיבת התג הראשון היא
  נהפכה לל'.
• קודם הגהתו ראה אות שצריך לתקנה, יסמן מיד, ולא ישאירה להגהה.
• רגילות לסמן מעל האות ולא מתחתיה, ובראש השורה שיש בה בעיה.
• שאל תינוק והכשיר, אעפ"כ ראוי לתקנו כראוי (שבט הקהתי א' כ"ט מהגרי"ש אלישיב).

צריך להסירם, אבל לא יעבור עליהם בקולמוס.
ובשמות אין תקנה (שו"ע ל"ב ג', כדין עפרות זהב על האותיות).

כשר (שבה"ל ח"י רע"ז ב').

אם יש סדקים רבים באות, הרי זה סימן שהדיו עומד לקפוץ, ונחשב כמו שאינו, ופסול (תורת הלוי י"ג ט"ז).

יש להחמיר בהשלמת אותיות, בתיקון הפיסוקים ועוקץ ר"ת (בנ"י רע"א ס"ו).

כשר (שבט הקהתי א' עמ' רכ"א).

דין האות הוא ביחס לשאר האותיות (ואינו דומה לתיבת "פן" שנראה כ"פז" שכתב המק"מ שכשר, כיון שרואים הנו"ן בפני עצמה ולא ביחס לפ', שאות פ' נכתבת ארוכה ושונה משאר האותיות (הגרי"ש אלישיב)).

אם נראה שהבעלים מקפיד ומהדר יש לדווח לו גם על חסרון בהידור, אבל אם הנותן מעוניין רק בסת"ם כשר, אין צורך לומר לו אלא רק על דבר המעכב (הגרי"ש אלישיב).

אם נמצאו בו ג' טעויות צריך להגיה כולו (שו"ע יו"ד רע"ט ג').
והטעם הוא לפי שאיתרע חזקת הבודק. אבל אם ברור לנו שהגיהו מומחה, או אם מצאו בו ניתוקים מחמת יושן הכתב, אין צורך להגיהו (שבה"ל ח"ה קס"ו ב').

אין לסמוך על המחשב אלא רק בחסרות ויתרות (שבה"ל ח"ז ב', ח').

חת"ס בהקדמה לקסה"ס: "לא יתנו רשות וכתב קבלה לשום סופר כי אם למי שיהיה בקיא בספר הזה, וסופר שאינו בקיא, יופסל מאומנותו…".
ר"ח פלאג'י (תנופת חיים דף רמ"ז): "…בלי סמיכה יהיו ידיו אסורות מלכתוב אפי' אות אחת שבתורה".
הרב וואזנר: "אסור לסופר לכתבו בלא כתב קבלה, וכתב קבלה שעבר עליהם ג' שנים פשיטא שאינם תקיפים עוד".

מדינא מועיל, ואפילו הפסיק זמן ארוך (מ"ב י"א, ה'), כל זמן שלא הסיח דעתו מהכתיבה.
וטוב יותר שיקדש בתחילת כל פרשה (מ"ב ל"ד צ"ב). וכן בכל מזוזה ומזוזה אף שכותבם ברצף, וכן בכל פעם שעושה הפסקה וחוזר לכתוב (חיד"א י"ח ט"ו).

לכתחילה לא יפסיק באמצע כתיבת כל פרשיות של ראש או של יד (שע"ת, הובא במ"ב ל"ד ה').
ואם קשה לו, לכה"פ לא יפסיק באמצע הפרשה (שם, רמ"א ל"ד י"ט כתב "כשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה", וכ"ש כשמדבר, ודאי אינו כותב בכוונה).
אם הפסיק בדיבור, יעבור בקולמוס על התיבה הראשונה שבכל פרשיה (שע"ת שם).
והיום אין נוהגים כן דחיישינן לקלקול (משנת הסופר כ"ה).

הרחיק יותר משערה או שתים, הפתחי תשובה פוסל, שו"ת הב"ח (פ"ז) מכשיר, ויש להחמיר.
ורשאי לעבות ראשי האותיות לקרבן לשרטוט (דע"ק).
ובפרט יש לשים לב במזוזה באותיות ע' ד' הגדולות.
ולמנהג הספרדים אם הכתיבה ישרה, אין לפסול.

אינו רשאי לכתוב שתי פרשיות שונות על קלף אחד (תיקון תפילין קס"ו), כיון שבחיתוך הוא מוריד את הקלף מקדושתו. אבל לכתוב פעמים אותו פרשיה מותר (מנחת סולת שם).

שמות כוז"ו שמאחורי המזוזה אין בהם קדושה, ואין צריך שיכתבם בדיוק ממול השמות (הגרי"ש אלישיב).

עי' שבט הלוי (ח"ה ח' ט') דמשמע שהוא לכתחילה.
ובשו"ת להורות נתן (ח"ד ח) כתב שצריך להודיע לקונה, כיון שיש פוסלים.

יש לחוש לדעת הרא"ש שנחשב להפסק פרשיה ופסול, וצריך לצמצמו ע"י הרחבת האותיות הסמוכות.
ויש עצה לנקב הקלף במקום ההפסק, באופן שאי אפשר לכתוב שם (רע"א יו"ד רע"א). ויש חולקים (ביה"ל ל"ב ל"ו "מניחם", בשם הפמ"ג).
ויש להודיע לקונה.

רוב הפסקים מתירים (מהרש"ג א ש"י ר"כ , מחצה"ש ל"ב י'),
ויש מחמירים (תשורת א' רנ"ה). ולכתחילה יש לחשוב מראש שבדעתו לחתוך.

הולכים אחר העין, ובספק מועיל השימוש בזכוכית מגדלת (שבה"ל ח"א, ז').

"צריך להיות מאוד יר"ש וחרד לדבר ה'" (שו"ע או"ח ל"ב כ').

אם הוא מוחזק בכשרות, ומעיד על הסופר שהוא מומחה ויר"ש – נאמן (מ"ב ל"ט כ"ד).
אך רצוי לכתחילה לברר על הסופר עצמו (שבה"ל ח"ה ס"ד).

מי שיש לו תו"מ כשרות, מעיקר הדין אינו חייב להחליפן למהודרות.
אבל מלכתחילה יש לקנות תו"מ מהודרות ולהוסיף שליש ממחירן של תו"מ כשרות (וי"א חצי, שהוא שליש מלבר), מלבד מי שאין מזונותיו מצוין (שו"ע תרנ"ו).

כתב מהודר נחשב כתב שהוא הלכתי לכל הדעות העיקריות, וגם צורת אברי האותיות מדויקת ותואמת (או לפחות קרובה) למה שמובא בספרי ההלכה.
לעומת זאת, סת"ם שלא נכתב באופן שכשר לכל הדעות, או שהסופר כותב במהירות ולכן אברי האותיות אינם מדויקים בשיעורם כראוי (אף שצורת האות קיימת), נחשב הכתב לכשר בלבד.
כתב שהוא בין שתי ההגדרות הנ"ל, אי אפשר לקבוע את הגדרת כשרותו.

בטלית גדול יברך אחר העיטוף (מ"ב כ"ב ג').
בטלית קטן לא יברך (אג"מ או"ח ח"ג פ').
בתפילין לא יברך (מ"ב כ"ג ב'). מ"מ יש להדר לברך על פרי חדש (ולפני התפילה יברך בלי לאכול) או בגד חדש, ויכוון בברכתו גם על התפילין (ביה"ל ב"ב קנה).

יהדר לקנות חדשות (הגרי"ש אלישיב, וישמע משה ל"ו).

מזוזה – כל שלוש וחצי שנים (יו"ד קצ"א א'). ואם היא סגורה הרמטי אינו חייב (ההגרי"ש אלישיב וישמע משה ש"ז). אם המזוזה עומדת בשמש יש לבדוק כל שנה (עה"ש א'). ומזוזה של ציבור – כל עשרים וחמש שנה.
ונהגו לבדוק התו"מ בחודש אלול, וכן כשיש לו צרה או חולי, או כשנפלה המזוזה, או כשנוטלה בשביל להעבירה למקום אחר (שבה"ק א' רע"ה). תפילין שמניחים תדיר, מעיקר הדין אין צריכין בדיקה כלל (שו"ע שם).
אם הניחן בשמש ברכב לוהט, יש לבודקן. ונוהגים להחמיר ולבודקן מזמן לזמן (חת"ס יו"ד פ"ג). מנסיון, תפילין ישנות מעל חמישים שנה, שכיח מאוד שהכתב מתחיל להתפורר, וצריך לבודקן. וישאל המגיה על מצב איכות הכתב.

אין להסירן אא"כ קובע אחרות במקומן (שו"ע רצ"א ב).
ויכול להחליפן בפשוטות יותר, ובלבד שיהיו כשרות (שבה"ל א' קנ"ט ב').
וצריך הדייר הבא אחריו לשלם לו עבורן (רמ"א שם), וישלם לו כשווי מזוזות כשרות פשוטות (דברי סופרים קל"ה).
ואם מוכר ביתו, המזוזות בכלל המקח (שיבת ציון ק"י).

• ישאל המגיה את נוסח המזוזה (מזוזה אשכנזי – ב"י – ט"ז היא בעייתית לספרדי, ולמנהג חב"ד), כשרותה, ואיכותה (אם הכתב מתפורר מומלץ להחליף).
• אם סימן המגיה בעפרון, יש למחוק הסימון (אג"מ יו"ד, ח"ב, ק"מ). ואם סימן ע"ג האות בעיפרון כהה, יש לשאול מורה הוראה.
• יעטוף היטב המזוזה בניילון שלא תחדור רטיבות.
• יחזיר המזוזה לנרתיק ישר ולא הפוך (במזוזה הפוכה לא יצא ידי חובה, והברכה לבטלה).
• לכתחילה יש להחזיר כל מזוזה למקום שהיתה, לפיכך יש לסמן מראש בכל מזוזה את מיקומה.
• יקבע המזוזה באלכסון, ראשה נוטה קדימה לכיוון החדר, ודי בשיפוע מעט (דעת
  קדושים
  רפ"ט י"ח). ולמנהג הספרדים
• יקבעה כשהיא ישרה במאונך (שו"ע רפ"ט ו).
• יקבע המזוזה בחלל הפתח בימין הנכנס, בתחילת שליש העליון של הדופן. ואם קבעה למעלה מזה כשרה, ובלבד שירחיק טפח מהמשקוף (רמ"א רפ"ט ב).
• אם מחזיר את המזוזות באותו יום, ומחזיר כל מזוזה למקומה (משנה הלכות ח"ז קפ"ח), למנהג האשכנזים לא יברך (ערוך השולחן ד', ביה"ל), ולמנהג הספרדים יברך.
• ואם נמצאה המזוזה פסולה ותוקנה, או שמחליף לאחרות (הר צבי רל"ו), או כשנפלה (פתחי תשובה רפ"ט), או שאינה קבועה כראוי – בכל אלה צריך לברך (שבה"ק א רע"ד).
• נוסח הברכה: "אקב"ו לקבוע מזוזה". ואם שכח לברך יכול לברך אף לאחר זמן רב (אג"מ יו"ד א' קע"ט).
• יכול לקבוע המזוזה אף בנייר דבק חזק, ובלבד שהיא קבועה באופן יציב ולא רעוע ומתנדנד.
• טוב להניחה בנרתיק שקוף שתיראה המזוזה (שו"ע רפ"ו ה'), ובלבד שהמקום נקי מטינוף וערווה.

• ישאל המגיה נוסח הכתב, כשרותו, ואיכותו, כנ"ל.
• יבדוק אם החזירו הקשר של ראש למקומו. לפעמים צריך לשנות הגודל.
• יבדוק בתחתית הבתים שניקו אותם משאריות זיעה, ושלא נשארה ממשות של צבע שניתן לגרדו, שהוא חציצה.
• מומלץ לבקש לראות הכנסת הפרשיות לבתים, שלא יטעה המכניס ח"ו.
• יבדוק שקשר של יד צמוד לבית.